פסק-דין בתיק ע"פ 5152/04

השופט ס' ג'ובראן:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים א'  רזי וש' שטמר) אשר הרשיע את המערער ברצח אימו החורגת לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו עונש של מאסר עולם.

העובדות

1.       כנגד המערער הוגש ביום 6.6.02, לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, בו נטען, כי ביום 8.5.02 או בסמוך לכך, גרם המערער למותה של אימו החורגת (להלן: המנוחה), אשר גידלה אותו מגיל 3, גם לאחר פטירתו של אביו. על פי כתב האישום, ביום האמור, ולאחר שהצטייד בסכין, הגיע המערער לביתה של המנוחה, שם דקר אותה ארבע דקירות במטרה להמיתה. כתוצאה מכך, נפטרה המנוחה מפצעיה כעבור זמן קצר. לפיכך, יוחסה למערער עבירה של רצח לפי סעיפים 300(א)(1) ו- 300(א)(2) לחוק. בעקבות האירוע האמור, נלקח המערער לחקירה במשטרה, בה הכחיש תחילה כל קשר שהוא לאירוע ולמעורבותו בו. בהמשך, ורק לאחר מספר הודעות שמסר במשטרה, הודה המערער, כי רצח את המנוחה, וזאת לדבריו, משום שהיא נהגה להתעלל בו "ולמצוץ את דמו". המערער גם הדגים ופירט כיצד רצח את המנוחה, מה לבשה באותה העת, ואף כיצד הוא זרק את הסכין ואת מפתחות דירתה, לאחר מכן, מחוץ לביתה. יצוין, כי בהמשך, בדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי, כפר המערער באישומים שיוחסו לו ושוב הכחיש כל קשר לאירוע האמור.

הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי

2.       על יסוד הראיות אשר הובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי את ממצאיו. הרשעתו התבססה בעיקר על הודאת המערער. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות שהעלה המערער לגבי היות הודאתו לא הודיית אמת או הודיה שלא ניתנה מרצונו החופשי. כמו-כן, אשר לטענות המערער בדבר התעללות המנוחה בו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מניע אינו אלמנט הכרחי לעבירה, אולם בענייננו, המניע אכן תומך בטענה, שהמערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, לאחר שהחליט לעשות כן. לפיכך, בקובעו, כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה של המחשבה הפלילית, כמו גם בנטל ההוכחה ליסוד הנפשי של כוונה תחילה, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. כמו-כן, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו על סמך ראיות נוספות: ידיעת המערער פרטים מוכמנים, טביעות האצבע של המערער אשר נמצאו במקום, תוצאות בדיקות המעבדה הניידת ועוד.

           חרף זאת, בנוגע לעבירה השנייה בה הואשם המערער, העוסקת ברצח הורה, לפי סעיף 300(א)(1) לחוק, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לאור העובדה שהמנוחה איננה אימו הביולוגית של המערער, ואף מעולם לא אימצה אותו רשמית כדין, לא מתאפשרת הרשעתו בסעיף 300(א)(1) לחוק. בהתאם לכך, קבע בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, כי העונש אשר יושת על המערער יהא עונש של מאסר עולם חובה.

           מכאן הערעור שבפנינו.

הטענות בערעור

3.        בא-כוח המערער חוזר בפנינו על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי, כאשר עיקר טיעוניו הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל ראוי לטענות, אשר מפחיתות ממשקלה של הודאת המערער.

           כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי לא יוחס משקל ראוי לטענות ההגנה הסותרות את קיומו של "דבר מה נוסף" ואת ידיעת המערער על פרטי החקירה המוכמנים.

           עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מטענות ההגנה לגבי מחדלי המשטרה והחקירות שערכה למערער. לטענתו, המשטרה למעשה הציגה בפני המערער מצג, לפיו אם ברצונו לראות את בנו - עליו להודות במעשה הרצח. לטעמו, מדובר במחדל רציני, וזוהי גם הסיבה היחידה, אשר בגללה הודה המערער. לפיכך, לטענת בא-כוח המערער, הודאת המערער איננה הודאת אמת, שכן הוא למעשה נאלץ להודות במעשה אשר לא ביצע, מתוך דאגה לבנו.

           בנוסף לאמור אף טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שלא התייחס בפסק-דינו לסתירות השונות, בין ממצאי המז"פ לבין הודעותיו של המערער.

           לפיכך, טוען בא-כוח המערער, לא עמדה המשיבה בנטל השכנוע שהוטל עליה, ולא הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. לכן, לטענתו, יש לזכות את המערער מן העבירה המיוחסת לו, זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק.

דיון

הערעור על הכרעת הדין

4.        בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק, אשר תיאר את הראיות בצורה מפורטת ובחן אותן, ביחס לאמור בפרטי כתב-האישום. בפסק-דין זה, נמצא המערער אשם מעל לכל ספק סביר.

           בערעורו, טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי במהלך החקירה, הציגה המשטרה למערער מצג לפיו אם ברצונו לראות את בנו, עליו להודות במעשה הרצח, וזוהי לטענתו הסיבה היחידה אשר בגללה הודה המערער. לפיכך, לטענת בא-כוח המערער, הודאת המערער איננה הודאת אמת, שכן המערער בעצם הודה במעשה שלא ביצע.

           טענה זו אין בידי לקבל.